ויש כאלה שגומאים מרחקים

יום שלישי, 24.5

לקראת הצהריים שמחים ומאושרים אנחנו מגיעים לדארווין ומתמקמים בקמפינג שהכי קרוב לעיר. לדארווין הגענו מתוך כוונה לנוח לקראת ההמשך והאמת היא שרצינו לפנק את עצמנו בלילה-שניים באיזו דירה או בקתה אבל לאור המחירים המטורפים חזרנו בבושת פנים לויקטוריה.

יוצאים לסיור הכרות עם העיר. העיר לא גדולה (100,000 תושבים), נחמדה, נעימה, שקטה. עיר נופש בסגנון אילת בימיה הטובים והשקטים. העיר מוקפת בים, יש בה המון מלונות ויש לה המון חופים יפים, רק שלים אי אפשר להיכנס פה כי יש בו שילוב נהדר של תנינים ומדוזות ארסיות (קטלניות). כמה נפלא!

מטיילים ברחובות במרכז העיר, במדרחוב, רואים את הפרלמנט ובית העיריה, כמה חופים והרבה אנדרטאות שמנציחות את השתתפותה של העיר במלחמת העולם השניה. דארווין היא אכן העיר היחידה באוסטרליה שבאמת השתתפה במלחמה הזו, והיא הופצצה קשות על ידי היפנים.

חוזרים לקמפינג. הבנות בבריכה, הבנים משחקים קלפים ואני יוצאת לרוץ. בערב יש בקמפינג הופעה משעשעת ושי ועמית משתתפים ומככבים.

יום רביעי, 25.5

בבוקר ג'סטין זוכה לקצת תשומת לב. אחרי כל-כך הרבה קילומטרים באמת מגיע לו.. שי לוקח אותו לטיפול תקופתי. החלפת שמנים, החלפת רפידות לברקסים (שהתחילו לחרוק ולרעוד) והאוטו מוכן להמשך המסע!

שעתיים אח"כ אנחנו נוסעים למוזיאון של דארווין. מוזיאון המשלב מגוון רחב של נושאים: יש אגף המוקדש לחי ולצומח, אגף לאומנות אבורוג'ינית ואגף שמנציח את טרייסי. טרייסי היא סערת ציקלון איימתנית שתקפה את דארווין בערב חג המולד 1974 ופשוט הרסה את כל (!!) העיר. בעיר גרו אז כ-50,000 תושבים ורק 400 בתים נשארו, כל השאר נהרסו. לאט לאט העיר שוקמה ונבנתה מחדש. באגף טרייסי אנחנו רואים תמונות של העיר לפני ואחרי ואפילו נכנסים לחדר חשוך שבו מושמעת הקלטה של הסופה. מפחיד!

משם אנחנו עוברים לחוף של דארווין. כאמור, לים אסור להיכנס, ולכן על החוף בנו חוף מלאכותי ולידו בריכת גלים. הילדים מעדיפים את הבריכה. מקבלים אבובים וגלשנים ואת השעתיים הבאות אנחנו מעבירים בציפה על פני הגלים. אפילו רועיקי צף לו על גלגל ושומר את היד יבשה. עינב בכלל הפכה לדגיגה. שוחה בלי בעיה, צוללת, צפה ותופסת גלים.

משם אנחנו ממשיכים לנמל וצופים בשקיעה.

בנמל יש הרבה מסעדות, חלקן עם תפריט מעניין..

חוזרים לקמפינג, רואים מירוץ קרפדות משעשע ומתחילים בפרוייקט משפחתי של הרכבת פאזל בן 1000 חלקים שרכשנו עוד בפיליפ איילנד. פאזל מאתגר שהוא גם סוג של חידת הגיון, כי התמונה שעל הקופסה היא רק רמז לתמונה האמיתית שצריך להרכיב.

יום חמישי, 26.5

בבוקר אנחנו מתייצבים להאכלת דגים בשמורה בדארווין, אליה מגיעים בכל יום כמה מאות דגים מסוגים שונים. למים מותר להיכנס רק עד מתחת לברכיים (כדי שאם מגיעים תנין או מדוזה אפשר יהיה לברוח החוצה מהר – אני לגמרי רצינית) ואז ניתן להאכיל את הדגים ממש מכף היד. אחרי הסתייגות התחלתית הבנות דווקא משתפות פעולה מאכילות ומלטפות את הדגים ומתלהבות.

משם אנחנו נוסעים לאגם אלכסנדר היפה. בספרים כתוב שבאגם הזה מותר להתרחץ כל השנה, אבל כשאנחנו מגיעים מקדמים את פנינו שלטים שאוסרים על הרחצה. בכל מקרה על החוף שליד האגם אנחנו מוצאים פארק שעשועים עם מתקנים גדולים וצבעוניים והילדים משחקים שם הרבה מאד זמן בעוד שי ואני פורשים מגבות ליד האגם ומנמנמים.

עושים קניות לקראת עזיבת העיר, ושוב הבנות בבריכה ואני יוצאת לרוץ. חוזרת וכולנו יוצאים לשוק האוכל הלילי של דארווין. שוק צבעוני, רועש, עליז ועמוס מבקרים (ההרגשה היא שכל העיר הגיעה לשוק) המתקיים בימי חמישי בערב לאורך כל העונה היבשה. אנחנו מסתובבים בשוק, נהנים מהמוסיקה ומההמולה וכל אחד בוחר לו משהוא לאכול מתוך מגוון המאכלים, בכל הטעמים והסגנונות, שנמכרים בדוכנים. סיום טעים ונעים לשהייה בעיר החביבה הזו. בהחלט אהבנו אותה!

ימים שישי ושבת, 27-28.5

היום אנחנו עוזבים את דארווין ומתחילים במסע דרומה ומזרחה עד שנגיע לטאונסוויל שבקווינסלנד, מרחק 2400 ק"מ (!!). אבל תחילה אנחנו עוצרים ליומיים בשמורת ליצ'פילד. ליצ'פילד היא שמורה שכולה מים זורמים, נחלים, מפלים ובריכות צלולות. חלק מהמפלים גבוהים ומרשימים מאד. באחת הבריכות עדיין אסור להתרחץ בגלל החשש מפני תנינים, אבל שאר הבריכות קוראות לנו. החיים בליצ'פילד קשים.. כל היום אנחנו בבגדי ים עוברים מבריכה מדהימה אחת לאחרת שיפה וצלולה לא פחות. כמו בהרי מקדונל, גם פה לכל מפל ובריכה יש מסלול הליכה. חלקם קצרצרים וחלקם ארוכים יותר. המסלול הארוך ביותר שעשינו לקח לנו כשעתיים.

בכניסה לשמורה יש הרבה תילים מרשימים של טרמיטים:

מפלי פלורנס:

באלי רוקהול:

מפלי טולמר:

מפלי וואנגי:

המפל המדורג:

רועי צולל

אין ספק, שמורה יפהפיה!! נהנינו מכל רגע!!

בליצ'פילד גם סיימנו להרכיב את הפאזל הגדול והרי הוא לפניכם:

יום ראשון, 29.5

היום אנחנו חוזרים לקתרין לבית החולים לביקורת. נוסעים כ-250 ק"מ דרומה מליצ'פילד לקתרין. שוב בית חולים (כמה פרצופים כבר מוכרים לנו), שוב ממתינים, שוב מצלמים ושוב מגבסים. היד מחלימה יפה וכבר לא כואבת ולא נפוחה, אבל ההמלצה הברורה של הרופאה היא לגבס את היד לעוד 3 שבועות על מנת לוודא שהסדק יתאחה לגמרי וליד לא יגרם נזק לטווח ארוך. אנחנו מתבאסים, אבל מבינים ומקבלים את הגזירה. לפחות הפעם מגבסים את רועי בגבס פוליאסטר שהוא קל יותר וגם פחות רגיש למים (אם כי גם איתו אסור לשחות).

הילדים ושי מתנחמים במקדונלד ואני מתנחמת בריצה לאורך הנחל של קתרין הישר מהחניה של בית החולים.

מבית החולים אנחנו ממשיכים לשמורת הקניון של קתרין שנקראת גם ניתמילוק (השם האבורוג'יני שלה). מגיעים ממש עם השקיעה, מה שאומר שבדרך לשמורה כל הקנגרואים כבר יוצאים לטייל ואנו זוכים לראות רבים מהם. מתמקמים בשמורה בקמפינג שמפתיע לטובה עם בריכה גדולה, שהבנות מיד בודקות מקרוב, ונגן גיטרה שמופיע לידה. בהמשך הערב אנחנו מגלים שגם בתוך הקמפינג מסתובבים קנגרואים ושבעצים שמעלינו גרים המון, אבל ממש ממש המון, עטלפים.

יום שני, 30.5

בבוקר אנחנו יוצאים לשייט בנחל של קתרין בתוך שורה של קניונים יפהפיים. הנוף מדהים! הנחל, השמיים, ההרים.. כמו לשוט בתוך ציור. נכון לעכשיו, בעונה היבשה, המים בנחל ירדו כך שהוא נחלק למספר קטעים שביניהם כבר אין מעבר לסירות ולכן אנחנו יורדים מהסירה ועוברים ברגל לסירה הבאה. אחרי שני קטעים בנחל אנחנו עוגנים ומטיילים ברגל עד שמגיעים למפל שנופל לתוך בריכה גדולה, צלולה, סגורה וקפואה. כמובן שכולנו נכנסים למים, שוחים עד למפל ונהנים מאד מהמקום הקסום. בדרכנו חזרה בשיט כבר שעת צהריים חמה ואנחנו רואים כמה תנינים, הפעם פרשי – לא מסוכנים, מתחרדנים בשמש על גדות הנהר.

אחרי השיט המאד מאד מוצלח, אנחנו מתחילים לרדת דרומה. העצירה הבאה היא במטרנקה היפה ואנחנו חוזרים בשמחה אל אחת הבריכות הטרמיות המדהימות לטבילה מהירה ואז ממשיכים עוד כשעה דרומה עד ללרימה (רוד-האוס באמצע שומקום. חור מארץ החורים).  

ימים שלישי-שישי, 31.5-3.6

את ארבעת הימים האלה אפשר לסכם במילה אחת: נסענו!! או ב-2 מילים: נסענו ונסענו!!

הרבה מאד שעות נסיעה, אבל מה לעשות שעל מנת להגיע לטאונסויל שבחוף המזרחי עלינו לעבור עוד קצת יותר מ-2000 ק"מ. לרימה, אליוט, ט'רי-ווי, ברקלי הומסטד, מאונט איזה (שם גם עצרנו לחצי יום ואני אפילו יצאתי לריצה), ריצ'מונד, יונדן , צ'רטרז טאוארס וטאונסויל.. לנסוע רצוף במשך ארבעה ימים זה לא קל!

מאונט איזה

ריצ'מונד

הפעם הרגשנו ממש ממש בתוך האאוטבק כשאין לנו ספק שהאאוטבק של קווינסלנד מנצח את זה של ה-NT. פשוט כלום עם כלום. שממה ושממון! הכביש עצמו ישר כמו סרגל, כביש הסרגל שלנו נכנס פה בקלות כמה מאות פעמים, ויש עליו פחות תנועה של מכוניות. בצידי הדרך המון גופות של קנגרואים דרוסים, שעורבים וניצים מנקרים בהן, ומדי פעם עוברות מולנו ברעש גדול רכבות כביש (משאיות ענק שגוררות אחריהן 3 עד 5 משאיות מטען ענקיות).

אחד המאורעות היותר מרגשים קרה ביום השני כשעברנו את הגבול מ-NT  לקווינסלד "QLD – The Sunshine State" והזזנו את השעון קדימה בחצי שעה.

בתוך הרכב שמענו המון המון מוסיקה, שרנו, אכלנו, ישנו והילדים ראו סרט אחד בכל יום. עינב גם עשתה הרבה בחוברות עבודה שלה. מקסים לראות אותה יושבת ישיבה מזרחית, מציירת ועובדת בריכוז רב, כשתוך כדי היא גם מפעילה את 2 אחיה.

ובכלל, כל הכבוד לילדים ששרדו את הדרך והתנהגו (רוב הזמן) למופת! אין ספק שזה היה גיבוש משפחתי!

זהו, עשינו זאת! משפחת ונסובר חצתה את האאוטבק לאורכו ולרוחבו J

חודש שלם וכמעט 9000 ק"מ!

זה היה חודש מעולה!! מרחבים, נופים, מדבר, מעיינות, חיות ונסיעות. חוויה מדהימה!!