קודם כל - שוב התנצלות על העיכוב.. מה לעשות, אלו נפלאות האין-אינטרנט של צפון אוסטרליה
דבר שני - אני חייבת לכם תשובה לשאלה שבכותרת (מסתבר שבמקור זה אפילו שיר אוסטרלי): אליס היתה אישתו של המושל המקומי צ'ארלס טוד ועל שמה נקרא המעיין שנמצא במקום שלידו הוקמה ב-1870 תחנת הטלגרף החשובה בקו הטלגרף שחיבר בין אדלייד ודארווין. העיר שהקומה ליד המעיין דווקא נקראה סטיוארט-טאון. רק שבמשך שנים כולם הסבירו לאנשים שעברו במדבר "תמשיך ישר עד שתגיע למעיין של אליס" ואחרי כ-50 שנה הוחלט לשנות את שם העיר באופן רישמי.
 |
| מה שכבר עברנו |
 |
| מה שעדיין מחכה לנו |
יום שבת, 14.5
בשעה 2 אנחנו מגיעים לאליס, מתמקמים בקמפינג יפה ומושקע ויוצאים לסיבוב הכרות עם העיר. העיר אפורה ומאובקת ובשעות אלו של יום שבת הכל סגור והרחובות נטושים. היחידים שמשוטטים ברחובות הם האבורוג'ינים, תופעה עצובה מאד. הם כל-כך מוזנחים, מלוכלכים ומסריחים מזיעה ומאלכוהול. מסתובבים חסרי תעסוקה ברחוב. עצוב! במיוחד כואב לי הלב על הילדים..
בכל מקרה, אנחנו מסתובבים ברחובות ורואים מספר בתים מימיה הראשונים של אליס, כשעוד נקראה סטיוארט-טאון, בית הספר הראשון, בית העיריה הראשון, בית המשפט ואפילו בית הכלא.
אח"כ אנחנו קופצים לסופר כי לאליס הגענו אחרי כשבוע בדרכים עם מקרר ריק ומזווה ריק עוד יותר.
יום ראשון, 15.5
בבוקר אני משכימה לעוד ריצה, הפעם לאורך הנהר (היבש לגמרי) של אליס, ועל הבוקר שוב פוגשת אבורוג'ינים שיכורים..
בחזרה לקמפינג מתברר לנו שבכל יום ראשון בבוקר מכינים ומחלקים פנקייקס חינם לאורחים. איזה כיף לי – בוקר חופשי מבישולים. היה טעים!
בימי ראשון בבוקר, אחת לשבועיים, מתקיים במדרחוב של אליס שוק. במקרה הגענו בשבוע הנכון ואנחנו יוצאים לבקר בשוק. שוק נחמד, הומה אנשים, אוירה נעימה, דוכנים נחמדים ואפילו פגשנו מוכר ישראלי (לשעבר). מהשוק אנחנו ממשיכים לטייל ומטפסים אל ראש גבעת אנזק לתצפית על העיר. מלמעלה, ביום בהיר ויפה, העיר נראית קצת יותר טוב..
משם אנחנו שמים פעמינו לתחנת הטלגרף הישנה שכנזכר למעלה הייתה נקודת ההתפתחות של העיר. אך ההיסטוריה של המקום היא יותר מסתם תחנת טלגרף. מסתבר שבשנות ה-30, אחרי שתחנת הטלגרף נסגרה, המקום שימש כבית יתומים לילדים מעורבים (אבא לבן ואם אבורוג'ינית). ילדים אלו פשוט נלקחו מאמותיהן וגדלו בבית היתומים על מנת שיקבלו חינוך נאור (אירופאי – מערבי). עושים סיבוב במקום ואף זוכים להדרכה אישית מאיש מבוגר שחווה את הכל כשהיה ילד! הוא מראה לנו את עצמו בתמונות ומספר על החיים בבית היתומים. עצוב ומרתק! ליד התחנה נמצא המעין המקורי, שנראה יותר כמו שלולית גדולה. הילדים מגלים שלידו יש מגלשת סלע טבעית וגולשים בה שוב ושוב ושוב..
משם אנחנו הולכים לתחנה האחרונה שלנו להיום – "Royal flying doctor service", שירות של רופאים מוטסים שמטפלים בכל תושבי האאוטבק ברדיוס של 600 ק"מ מסביב לאליס ובמטיילים שזקוקים לחילוץ רפואי. עבור התושבים המקומיים הרופאים האלה מתפקדים כרופאים משפחתיים לכל דבר, כולל שירותי טיפת חלב לילדים. הסיור שם ממש מעניין ומעורר התפעלות.
חוזרים לקמפינג לארוחת צהריים מאוחרת או ערב מוקדמת. האוסטרלים קצת מופתעים מאיתנו – אצלם שעות הארוחות מאד מסודרות. ארוחת ערב, שהיא הארוחה הבשרית/עיקרית, אוכלים החל מ-6 וחצי. בכל מקרה, אנחנו אוכלים מוקדם וממהרים לסיים לפני 5 כי אז מתחילה במטבח הקמפינג (אותו הרגע פינינו) הופעה של נגן דידג'רידו מפורסם שניגן והופיע ברחבי העולם. ההופעה מקסימה וכוללת המון הסברים מעניינים על הכלי המוזר הזה. הילדים אפילו השתתפו בתחרות ניסיונות נגינה – וניצחו!! זכינו בדיסק עם מוסיקת דידג'רידו. אז מהו דידג'רידו?! זה בעצם חליל אבורוג'יני עתיק שנחתך מחלק של עץ אקליפטוס שהטרמיטים (שחיים בהמוניהם בצפון NT) אכלו והשאירו אותו חלול. הצליל שהוא משמיע די מונוטוני, אבל יש המון משחקים נחמדים שאפשר לעשות כדי לגוון אותו. האבורוג'ינים נוהגים לצבוע ולקשט אותו מבחוץ בשלל דוגמאות מרהיבות, כך שמתקבל כלי נגינה שהוא גם אביזר אומנותי יפהפה.
ימים שני ושלישי, 16-17.5
היום אנחנו עוזבים, זמנית, את אליס ויוצאים ליומיים טיול בשמורת הרי מקדונל המערביים. ההרים האלה מאופיינים בהרבה מאד קניונים שחוצים אותם ובהם יש, בעונה המתאימה, נחלים ובריכות טבעיות שאפשר להתרחץ בהם. עכשיו העונה המתאימה! האמת היא שבמרכז המידע התנצלו שאנחנו מגיעים לאזור אחרי שנתיים גשומות במיוחד ויש יותר מדי מים ותיירים נוטים להתלונן שהם יצאו לטייל במדבר ובמקום זה הכל ירוק ומלא מים J
אנחנו לא מתלוננים על זה, רק על זה שהמים בכל הנחלים, מעיינות, בורות ובריכות שפגשנו בדרך – קפואאאאאאאים!! הצלחנו, במקסימום, לשכשך רגליים (חוץ מעמית שנפלה למים עם הבגדים). אבל היו סביבנו אנשים ששחו.
לאורך ההרים, במרחק של עד כ-150 ק"מ מאליס, יש 7 או 8 נקודות עצירה וטיול מומלצות (שלא מצריכות רכב 4 על 4). כל נקודה כזו כוללת כמובן מסלול הליכה שאורכו מ-15 דקות, הלוך וחזור, ועד שעתיים. ביקרנו ברובן והן יפות אחת יותר מהשניה. בלילה ישנו בחור בקצה המערבי של ההרים. אבל הסתבר שדווקא בחור הזה יש נגן גיטרה מזדקן שמופיע שם בכל ערב. היה נחמד מאד.
סימפסונס גאפ:
סטנדלי קאזם:
אלרי קריק:
בורות האוקר:
ערוץ סרפנטיין:
ערוץ גלן הלן:
ערוץ אורמיסטון:
בשלישי אחה"צ חזרנו לאליס, אני יצאתי לרוץ ברחובות אליס ואח"כ שוב מיהרנו לסופר, הפעם כדי למלא את הארונות לקראת הנסיעה צפונה, מחר בבוקר.
יום רביעי, 18.5
היום מצפה לנו יום עמוס ולכן אנחנו קמים ב-7 וב-8 וחצי, כמו ילדים טובים, כבר מתייצבים בבית הספר המשודר. בית הספר הזה הוא בית הספר שבו לומדים ילדי האאוטבק – 116 במספר. הילדים האלו שגרים במרחק גדול מאד מכל ישוב מסודר, לא מבקרים בביה"ס, ביה"ס מגיע אליהם הביתה באמצעות המחשב והאינטרנט. יש מערכת שעות מסודרת וכל ילד לומד בכל יום שיעור אחד שאורכו בין 40 דקות לשעתיים, תלוי בגיל. בשעת השיעור כל הילדים ששייכים לכיתה מתחברים למחשב והמורה מנהלת את השיעור מרחוק כשהיא מדברת אל המצלמות שבאולפן והילדים עונים מהחלונות שלהם. את שאר הלימוד הילדים עושים עצמאית בבית עם ההורים שלהם, כשבכל שבועיים נשלחת אליהם חבילה בדואר ובה חומר הלימוד לתקופה הקרובה. 3 פעמים בשנה כל הילדים מגיעים לאליס וניפגשים פנים אל פנים אחד עם השני ועם המורה שלהם. אתם צריכים להבין שהילדים האלה חיים בחורים אמיתיים וסובלים מבידוד חברתי. הילד הכי מבודד גר 700 ק"מ מאליס בחווה שבה גרים 4 מבוגרים והוא. המרחק בין הילדה הצפונית ביותר לילד הדרומי ביותר הוא כ-1700 ק"מ. פרוייקט מרגש ומדהים!! אנחנו צופים בשיעור חי, מתפעלים מאד ומציפים את הבחורה שעובדת במקום בשאלות. הילדים ממש המומים ומחליטים שהם בהחלט מעדיפים ביה"ס רגיל בעיר עם חברים אחה"צ וצופים וחוגים..
אח"כ אנחנו מתחילים במסענו צפונה ונוסעים 400 ק"מ עד ל"גולות של השטן". אלו הם אוסף של סלעים גדולים עגולים שפזורים בשטח ואחד על השני. ברור שיש להם גם הסבר גאולוגי, אבל זה לא באמת משנה למה הם ככה ולמה דווקא שם. המקום פשוט יפהפה ואנחנו מטיילים בין הסלעים, מטפסים עליהם ומשחקים עם קרני השמש ששוקעת וצובעת את הסלעים באדום זוהר.
ללינה אנחנו מתמקמים בקמפינג לא רחוק מהסלעים, קמפינג שנושאו "חייזרים”. משום מה החליטו שחייזרים נחתו שם פעם, וכל הקמפינג מלא כתבות, פסלים וציורים של חייזרים ירוקים. מוזר ומצחיק. מה שבטוח יש בקמפינג הזה, והרבה(!), אלו צפרדעים. קטנות, ירוקות וקופצניות. לא מסוכנות, אבל בהחלט מגעילות.. זה לא ממש נעים להתקלח כשעל הקיר מטיילת צפרדע.. באמצע הלילה ירדתי לשירותים ובתוך המים, בכל אחת מהאסלות, חיכתה לי צפרדע. נאלצתי להטביע אחת מהן..
אין ספק שהתחשלנו מאז תחילת הטיול. כמות החרקים והעכבישים שבהם אנחנו ניתקלים מדי יום היא פשוט מדהימה. אז קצת צפרדעים לא ישברו אותנו J
יום חמישי, 19.5
היום הזה מוקדש כולו לנסיעה. הרבה נסיעה! המטרה – להגיע לצפון, לטופ אנד, כמה שיותר מהר. כי בין ה"גולות של השטן"לבין מטרנקה, מרחק כ-700 ק"מ צפונה, אין שום דבר!! פשוט שום דבר
קמים מוקדם, כדי להספיק לנסוע עוד לפני שהיום מתחמם, נוסעים ונוסעים וככל שאנחנו מצפינים הנוף נהיה יותר ויותר צחיח. פחות ופחות צמחיה, פחות ופחות מקומות ישוב. שממה ושממון. מזל שבצידי הדרך אנחנו רואים חיות: קנגרואים ואפילו דינגו אחד. עוברים בצומת הט'רי-ווי וממשיכים צפונה, עוברים את קו חוג הגדי (שמציין את תחילת הצפון הטרופי) ולאט לאט הנוף נהיה יותר ויותר ירוק במקביל מתחיל להיות לנו יותר ויותר חם ולח..
בסביבות 3 כולנו כבר גמורים ומיואשים. הילדים שעד עכשיו ישנו, אכלו, ראו סרט, אכלו, שרו, ואכלו, מתחילים להתחרפן. למזלנו בעצירת התדלוק הקרובה, בפאב עתיק בדלי-ווטרס, יש בריכה ובעלי המקום מרשים לילדים לקפוץ פנימה לטבילה. אין כמו בריכה נעימה באמצע היום לשיפור ההרגשה. אחרי שעה הילדים יוצאים מהמים כמו חדשים ו-200 הק"מ שעוד נותרו לנו עוברים בנעימים.
עם השקיעה אנחנו מגיעים למטרנקה.. סיימנו את האאוטבק (נכון לעכשיו) והגענו לצפון הטרופי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה